יום ראשון, 1 במרץ 2009
יום ראשון, 1 בפברואר 2009
דור העתיד מצדיע לדור המייסדים
עד מלחמת העולם הראשונה עלו לארץ ישראל מתימן למעלה מארבעת אלפים נפש, בחירוף נפש ובסכנת חיים של ממש.
עם השואה הגדולה שפקדה את יהודי אירופה במלחמת העולם השניה נסגרו שערי היציאה משם וכתוצאה מכך נתנו ליהודי תימן רשיונות עליה לארץ כ-5000 איש.
תנאי היציאה היו קשים, הנדודים בדרכים, הפחד מפני שודדים,המחלות והרעב שפקדו אותם ובעיקר הציפייה מורטת עצבים במדבר ליד עדן החישו את מותם של מאות.
הגדולה שבעליה הייתה בשנות החמישים שכונתה על "כנפי נשרים", הביאה אלפי יהודים.
גורלי וגורל אחותי היה כגורל רבים מאחינו בני תימן, איתם צעדנו ברגל, לעיתים על חמורים, הרעב הציק,החום העיק ,לבוש בלתי מספיק אך השמחה, הערגה והחלום שחלמנו אלפי שנים להגיע לארץ המובטחת הניסו מעלינו את קשיי הדרך המועקה והמצוקה.
סברנו שנגיע לארץ זבת חלב ודבש והחיים החדשים יאירו לנו פנים, אך אוי ואבוי המציאות טפחה על פנינו, פגשנו ארץ שוממה שיש להפשיל שרוולים ולבנותה.
חבלי הקליטה החברתיים היו קשים מייסורי הקליטה הכלכליים.
אני זוכרת כאשר הגענו למחני עולים בראש העין שיכנו אותנו באוהלים ולא אחת מטו האוהלים על דייריהם בעיקר בתקופת החורף, שהתבוססו בתוך עיסת הבוץ הם ורכושם שהיה דל למדי.
מאוחר יותר עברנו להתגורר בהאנגר אנגלי כזה ארוך שהכיל עשרות משפחות, אני זוכרת שזה היה חלל ענק שהקשה על המתבונן לראותו מתחילתו ועד סופו, הסתופפו משפחות משפחות,סבים וסבתות, אמהות ואבות, ילדים וילדות, מכל הגילים והמינים ועם כל הרעש וההמולה.
בהאנגר הזה לא היו מחיצות והיה חשוף לעיני כל.
המצב הזה היה מאוד מביך מה שלא התאים לעדתינו המאוד שמרנית.
עם הזמן כל משפחה מתחה שמיכה או סדין ויצרה מעין מחיצה למען הפרטיות.
עם השואה הגדולה שפקדה את יהודי אירופה במלחמת העולם השניה נסגרו שערי היציאה משם וכתוצאה מכך נתנו ליהודי תימן רשיונות עליה לארץ כ-5000 איש.
תנאי היציאה היו קשים, הנדודים בדרכים, הפחד מפני שודדים,המחלות והרעב שפקדו אותם ובעיקר הציפייה מורטת עצבים במדבר ליד עדן החישו את מותם של מאות.
הגדולה שבעליה הייתה בשנות החמישים שכונתה על "כנפי נשרים", הביאה אלפי יהודים.
גורלי וגורל אחותי היה כגורל רבים מאחינו בני תימן, איתם צעדנו ברגל, לעיתים על חמורים, הרעב הציק,החום העיק ,לבוש בלתי מספיק אך השמחה, הערגה והחלום שחלמנו אלפי שנים להגיע לארץ המובטחת הניסו מעלינו את קשיי הדרך המועקה והמצוקה.
סברנו שנגיע לארץ זבת חלב ודבש והחיים החדשים יאירו לנו פנים, אך אוי ואבוי המציאות טפחה על פנינו, פגשנו ארץ שוממה שיש להפשיל שרוולים ולבנותה.
חבלי הקליטה החברתיים היו קשים מייסורי הקליטה הכלכליים.
אני זוכרת כאשר הגענו למחני עולים בראש העין שיכנו אותנו באוהלים ולא אחת מטו האוהלים על דייריהם בעיקר בתקופת החורף, שהתבוססו בתוך עיסת הבוץ הם ורכושם שהיה דל למדי.
מאוחר יותר עברנו להתגורר בהאנגר אנגלי כזה ארוך שהכיל עשרות משפחות, אני זוכרת שזה היה חלל ענק שהקשה על המתבונן לראותו מתחילתו ועד סופו, הסתופפו משפחות משפחות,סבים וסבתות, אמהות ואבות, ילדים וילדות, מכל הגילים והמינים ועם כל הרעש וההמולה.
בהאנגר הזה לא היו מחיצות והיה חשוף לעיני כל.
המצב הזה היה מאוד מביך מה שלא התאים לעדתינו המאוד שמרנית.
עם הזמן כל משפחה מתחה שמיכה או סדין ויצרה מעין מחיצה למען הפרטיות.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
